‏הצגת רשומות עם תוויות ארצות הברית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ארצות הברית. הצג את כל הרשומות

יום שני, 18 באפריל 2011

הכלב שהתעוור ונעזר בכלב נחייה


מאת אורן דותן יום חמישי, 14 אפריל, 2011
אחרי שש שנות שירות נאמן, גראהם וואספ, הנעזר בכלבי נחיה מזה שבע שנים, נדהם לגלות שכלב הנחייה הנאמן שלו, אדוארד, סבל מקטרקט חמור שגרם לו להתעוור. שבור וכואב, גראהם, שעדיין נזקק לעזרה, אימץ את כלבת הנחייה החדשה שלו – "אופל" (Opal) בת השנתיים. אופל שמחה מאוד להצטרף למשפחה האנגלית המאושרת והמוגבלת, וכעת ממשיכה את דרכו של אדוארד, בדיוק מהמקום בו הוא הפסיק.
אופל ואדוארד. צילומסך מתוך: dailymail.co.uk
המשפחה המאושרת. צילומסך מתוך: dailymail.co.uk
הולכים להתנדב בבית הספר. צילומסך מתוך: dailymail.co.uk
כלבת הנחייה החדשה של וואספ לא רק עוזרת לו לבצע מטלות יומיומיות, אלא גם מסייעת לאדוארד להסתובב ולהמשיך בשגרת חייו. השלושה חיים יחד כבר שלוש שנים, ולפי התמונות הם נהנים מכל רגע. שלא לומר, לא רואים סיבה לדאגה.
"אופל מתנהגת נהדר לשנינו", מספר גראהם. "אני לא יודע מה היינו עושים בלעדיה". הכלב בן השמונה פרש לפני כארבעה חודשים אבל עדיין לא נראה שהעיוורון האט אותו בשום צורה. לדברי אישתו של גראהם, סנדרה, למרות שאיבד את ראייתו, אדוארד עדיין אוהב להיות ליד ילדים יותר מכל. הוא עדיין נהנה כשמלטפים אותו בבטן ומעניקים לו תשומת לב.
"שנינו היינו הרוסים ובכינו המון בלילה שאמרו לנו שהולכים לעקור את עינו הראשונה", מספרת סנדרה. לדברי גראהם: "שאלנו את עצמנו אם הוא אי פעם יוכל לחזור להיות מאושר, ואז נאלצו לעקור את עינו השנייה".
סיפור דומה נוסף מגיע מאלבקרקי (ארה"ב). פינצ'רית בריאה אימצה פינצ'ר עיוור במכלאה העירונית והשניים הפכו לבלתי נפרדים. השניים פיתחו חברות יוצאת דופן והפינצ'רת הרואה לא זזה לשום מקום בלי חברה המוגבל.
תנאי האימוץ שלהם מאוד ברורים: סקרלט חייבת תמיד לענוד קולר עם פעמון וחייבים לקחת אותם ביחד לכל מקום, רט פשוט הולך אחריה. הוא עוקב אחרי הפעמון ומצליח להיחלץ מצרות.
האם הטרייה של צמד הכלבים אימצה בעבר כלב עיוור והטיפול בכלב כזה לא חדש לה, ולפי ההשתלבות שלהם בבית החדש, לא נראה שסקארלט מתכוונת להפסיק לטפל באחיה החורג. צפו בכתבה:

יום שבת, 12 במרץ 2011

הפומה הצפון-אמריקנית נכחדה רשמית

רשות האמריקנית לדגה וחיות-בר הכריז בשבוע שעבר שהפומה הצפון-אמריקנית (Puma concolor couguar) נכחדה מפני האדמה באופן רשמי, 38 שנים אחרי שנכנסה לרשימת המינים בסכנת הכחדה.
תת-המין הביישן הזה, ממשפחת הקוגרים, היה ידוע גם בכינוי "חתול הרפאים" מפני שהוא נהג להסתתר מבני אדם, ולא תועדו תצפיות רבות שלו. סיבה נוספת שלא היו הרבה תצפיות היא שאוכלוסיית הפומות הצטמצמה מאוד בהדרגתיות עם השנים עד להכחדה.
נשאר רק הזיכרון. צילום: ויקיפדיה
"מסקירה רשמית שערכה הרשות האמריקנית לדגה וחיות-בר עלה כי הפומה הצפון-אמריקנית נכחדה ומומלץ להסיר את תת-המין הזה מרשימת המינים בסכנת הכחדה", נכתב בהצהרה הרשמית.
לדברי הרשות, "רק תת-מינים מערביים של הקוגר משגשגים במערב ארצות הברית ובקנדה". ההחלטה התקבלה לאחר בחינה של 573 תצפיות פוטנציאליות של הפומה הצפון-אמריקנית, אך כולן התבררו כמינים אחרים של קוגר.
"אין עדות לקיומה של הפומה באף אחד מ-21 המדינות בהן היא שכנה בארצות הברית", מסכמת הרשות, אך למרות שרק כעת הוכרזה הכחדתה הרשמית של הפומה, ישנן הערכות שהיא נכחדה כבר בשנות השלושים של המאה העשרים.

יום שלישי, 7 בדצמבר 2010

הפסלים הסופר-ריאליסטיים של מארק סיג'אן


מאת אורן דותן יום שני, 6 דצמבר, 2010
הפסל הסרבי מארק סיג'אן, החי כיום במילווקי (ארה"ב), מצליח להרשים בכל פעם מחדש, עם הפסלים הסופר-ריאליסטיים שלו. הפסלים נראים כל כך אמיתיים שאפשר ממש לטעות במבט ראשון, ולחשבו שמדובר בכלל בצילום ולא בפסל.
סיג'אן עמל קשות וארוכות על היצירות המדהימות והפיסיכיות שלו. הוא תמיד נמשך לאנטומיה וביולוגיה, וזה בא לידי ביטוי בעבודותיו. שימו לב, למשל לקעקועים – הם נראית דהויים בדיוק כמו הדבר האמיתי.
הפסלים כל כך ריאליסטיים שנראה כאילו הם יתחילו לזוז בכל רגע. הקרחות, כתמי העור, המבטים, הקפלים, המבט – כל מה שהופך אותנו לכל כך מיוחדים כבני אדם – זו מהות העבודה של סיג'אן .
"עבודתו המודרנית מתכתבת עם הפסלים היווניים שהציגו את הגוף במלא כוחו", נכתב באתר שלו, בו תוכלו למצוא עוד כמה פסלים מהאוסף המרשים שלו, וגם את הפורטרטים שהוא צייר.
"אני שואף להקפיא תנועה יותר מאשר לרמוז לחיים", הוא כותב בביוגרפיה הרשמית באתר. "הפסלים נראים פסיביים אבל כל כך הרבה דברים קורים בפנים".
העבודה על פסל מתחילה מיציקות גבס שהוכנו על גופם של אנשים אמיתיים. לאחר מכן הוא עובר על החלק הפנימי של הגבס, עם כלים מיוחדים, ויוצר את החריטות העדינות והמדויקות, שיהפכו את הפסל לאמיתי כל כך.
"הגוף האנושי הוא אחת הצורות שהכי קשה לעבוד איתה", סיג'אן מספר. "אני מפתח סגנון ייחודי משלי ויוצר פסלים שלא רק פועלים במישור הוויזואלי אלא גם במישור ברגשי, העמוק יותר"
כדי להגיע לגוון עור ריאליסטי, סיג'אן צובע את הפסל ב-25 שכבות של צבע ומוסיף לקה. בשכבות האחרונות, הוא משתמש בצבעי שמן.
"המטרה היא ליצור עומק ושלווה", הוא מסביר. "זה לא יכול להיות שטוח – מרקם הגרון שונה מהמרקם בידיים. עור הפנים שונה מהעור בחזה".
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...

ארכיון הבלוג