נשק יום הדין - מה אנחנו יודעים על תכנית האטום?

פרויקט האטום של מדינת ישראל

מה אנחנו באמת יודעים על תכנית נשק יום הדין של המדינה בה אנו חיים? לא הרבה, בטח לא כמו מנחם טילמן - חוקר תולדות מדינת ישראל בעת החדשה.
זוהי תמצית הרצאתו שסוכמה ע"י בת שבע נוסבאום, אשר מחדשת לציבור בארץ את מה שמותר לדעת ואיש לא יודע על פרויקט האטום של מדינת ישראל.

האולם בבית יד לבנים ברעננה היה מלא מפה לפה.  הקהל נוהר למפגש החודשי שכולו ציונות, והנה לכם הסימן שהציונות עדיין חיה נושמת ובועטת.
במפגש ב-14.01.2011 היה המרצה האורח מנחם טילמן, חוקר תולדות המדינה והאיש שיודע הרבה מעבר למה שיודע האיש ברחוב, גם החכם והאינטליגנטי בהם.

המנחה ציפי לוין פתחה את הכנס וסקרה את אירועי סוף 2010. אי אפשר שלא להתייחס לדצמבר האחרון של השנה שחלפה, על קורותיה ומשמעויותיה.
מנחם טילמן סקר את תולדות המדינה ובמיוחד בשני העשורים הראשונים, שהם החשובים ביותר ובהם מתעצבת דמותה של המדינה. אלה שני העשורים המופלאים שהרימו את מדינת ישראל לדרגת האומות המובילות בעולם.

מעבר לפרויקט הגדול, הכלכלי, הצבאי והמדיני, שהם עדיין בחזקת פלא פלאים, מדבר מנחם טילמן על אותם הדברים שהשתיקה יפה להם והוא מציין שהדברים מבוססים על פרסומים גלויים, ובעיקר "ממקורות זרים".

הכל החל באוקטובר 1945, בימי טרום המדינה. בן גוריון ביקר במחנות ההשמדה דאכאו וברגן בלזן, חודשים ספורים לאחר שחרורן ע"י בנות הברית.  כאשר חזר לארץ ודיווח על אשר ראו עיניו, געשה הארץ. אז קיבל בן גוריון את אחת ההחלטות החשובות בחייו. זכורים דבריו: "כאשר אעמוד בראש מדינה יהודית, אעשה כל מאמץ לבסס יכולת גרעינית ופצצת אטום, כדי שלא נחזה עוד בתופעות כמו ברגן בלזן".

מנחם ממשיך ומתאר את הדינמיקה שלפני הכרזת המדינה, הספקות וחוסר הודאות בקרב מנהיגי העם. כל אלה לא עמדו בפני האיש בן גוריון. המדינה הוכרזה חרף המלחמה הצפויה עם הערבים והתוצאות ידועות.   כעבור שנים מעטות מדינת ישראל עשתה את הבלתי אפשרי: היא הפכה למדינה ה-6 בעולם, שברשותה נשק גרעיני.

 אבות לפרויקט האטום:  בן גוריון, שמעון פרס ופרופ'  ברגמן, מחשובי מדעני ישראל בכל הזמנים.

בשנת 52', מייסד בן גוריון את הוועדה לאנרגיה אטומית בראשות פרופ' ברגמן. ברגמן היה כימאי במקצועו ופיתח שיטה להפקת אורניום מסלעי הפוספטים.  בהמשך נוספו אליו מדענים צעירים נוספים שנשלחו למכוני מחקר בארה"ב ובאירופה ובשובם היוו את גרעין הפיתוח ליכולת הגרעינית של ישראל.

לקבוצת המוחות המבריקה הזו נוספו עם הזמן מדענים נוספים ותוך 5 שנים בנו תכנית שאפתנית מזהירה של הידע לבניית פצצה. וכך, ב-1956, 4 שנים לאחר הקמת הוועדה האטומית, היה לישראל כל הידע התיאורטי לבניית הפצצה.

באותה עת קם נאצר במצרים וגרש את כוחות האו"ם מסיני, בניגוד לכל ההסכמים החתומים. נוצר מצב רגיש במזרח התיכון,  נאצר צייד את ארצו בנשק סובייטי מודרני רב. אספקת הנפט היקר הייתה עתה תלויה ברצונו הטוב ובגחמותיו של נאצר. 

לאחר ועידת סבר בפריס ובעצה אחת עם צרפת ובריטניה, החלה ישראל להנחית כוחות בתעלה והבריטים והצרפתים הצטרפו. הייתה התחייבות שלא להשאיר את ישראל לבדה מול מצרים. טילמן מספר בהרצאתו הקולחת, על הקשר שבין שמעון פרס ובורג'ס מונורי והיחסים שנרקמו ביניהם.  פרס ביקש ממונורי לאשר את הקמת הכור האטומי, ובתמורה התחייב לשכנע את בן גוריון להיכנס למבצע סיני.  אספקת הכור נקבעה למועד מאוחר יותר,  ופרס השיג התחייבות של צרפת לספק לישראל כור אטומי משוכלל שיועד רק למטרות שלום. 

שמעון פרס ודוד בן גוריון - אבות פרויקט הגרעין

וכאן ספגה ישראל מהלומת פתע:  ממש ביום החתימה על הסכמי הגרעין, נפלה ממשלת בורג'ס מונורי!

החלו שיחות טלפון מרתוניות בין פרס ומונורי.  וכאן המקום לומר:  בזכות פרס חתם מונורי על ההסכם הנכסף עם תאריך יום האתמול, היום שלפני נפילת הממשלה!

עם עליית דה גול, חלו שינויים מפליגים.  דה גול ביקש להתנער מכל הסכמי ההתחייבויות של קודמיו, והוא הקים את הרפובליקה החמישית.  שוב נדמה היה כאילו הכל מתמוטט עלינו, עד שהגיעה שוב "אלילת המזל" שלנו, שמעון פרס, ובעזרתו של ז'ק סוסטל שהיה שר המדע, הוחלט לעשות הכל לסיים את עבודות הכור מהר ככל הניתן, לפני שדה גול יעלה על המתרחש.  הדרמות שהתרחשו מתחת לפני השטח היו הרות עולם.  הציבור הרחב בארץ לא ידע ולא הבין את המתרחש, בעוד כאן נערך סיעור מוחות כיצד לעמוד בקצב העבודה וכיצד להשיג את כמות האורניום הדרושה בדרך לא דרך, כאפשרות היחידה שנותרה.  אנחנו היינו חייבים להכין את נשק יום הדין, ויהי מה!

בינתיים נרכש בארה"ב הכור הגרעיני בנחל שורק למטרות שלום. נורבגיה, ספקית האורניום, הייתה מוכנה לספק רק את הכמות המזערית שנחוצה לכור בנחל שורק, וזה לא הספיק ליצירת פצצה גרעינית.  בצר לה, פונה הוועדה לאנרגיה אטומית למוסד, שבראשו עמד אז רפי איתן. ושוב, בדרך נס ובהרבה מזל, הוא השכיל "להעלים" את כמות האורניום הנחוצה מתוך קבורת אשפת האורניום בפנסילבניה.  כך נוצרו שתי הפצצות הראשונות של מדינת ישראל, אותם שתיים האמורות להבטיח את קיומה של מדינת ישראל.

בכך לא תמו צרותינו. באמצע שנות ה-60, מגלה מטוס סיור אמריקני את כיפת הכור. הנשיא אייזנהאור מבקש הסברים ודורש נוכחות ובקורת אמריקנית. לכך בן גוריון לא יכול היה להסכים. למזלנו תקופת כהונת אייזנהאור עמדה להסתיים, אך לרוע מזלה של ישראל, נבחר קנדי ונכנס לבית הלבן ב-61, הנשיא האמריקני הכי פחות אוהד ישראל מכל נשיאי ארה"ב.

קנדי, הפעיל על בן גוריון לחץ חזק וברוטאלי לאפשר לפקחים להיכנס לכור.  אי אפשר היה להסכים לכך, ובן גוריון הבין עתה כי העולם מופקד בידי צעיר עוין, שהפעיל איומים קשים כנגד המדינה.

ואז נקט בן גוריון בצעד תכסיסי. כדי לדחות את הקץ ולעכב את גזירות קנדי, שכמוהן מכת מוות לפרויקט הגרעין החשוב שלנו, הוא התפטר יום לפני שהיה אמור להשיב תשובה לקנדי.  בן גוריון ירד לשדה בוקר, והסבריו אז נראו תמוהים וקלושים.

אחריו עלה לוי אשכול, ואז התהפך הגלגל פעם נוספת. ב-63 נרצח קנדי בידי מתנקש יחיד על רקע מניעים פרטיים בהחלט. יורשו, לינדון ג'ונסון, היה אוהד ישראל מאין כמוהו. הוא אישר את הסכם הספקת טילי הוק ומטוסי הסקייהוק למדינת ישראל.  שנה לאחר מכן הוזמן אשכול לחוותו של ג'ונסון בטכסס כידיד קרוב, ושם נחתמו ההסכמים שהתירו והפשירו את המשך פרויקט הגרעין של המדינה.

 

כמה עלה הפרויקט למדינת ישראל?  העלות הייתה אדירה: כ-5 מיליארד דולר. השאלה: מנין בא הכסף?

הכסף הגיע משני מקורות: תקציב הפיתוח של מדינת ישראל, ששועבד ל-15 שנה! כל תקציבי הפיתוח האזרחי הועברו לפרויקט האטום. המדינה הייתה במצב קשה ביותר, על סף התדרדרות כללית, עד שהגיעו תשלומי הפיצויים מגרמניה.  השילומים ששלמו הגרמנים הועברו לקניית אניות, הוקמו מפעלי ים המלח, הברום ומפעלים גדולים אחרים. כל היתר נשאב מתושבי מדינת ישראל וממערב אירופה.

שני אנשים יקרים שכולנו חייבים להם רבות הם ג'יימס רוטשילד וסר אייזיק וולפסון.  איש יקר נוסף הוא איב פיינברג, איל טכסטיל מניו יורק שתרם גם הוא את חלקו הגדול בהקמת המדינה ובאישור הנשיא טרומן.

לסיכום אומר מנחם טילמן בהרצאתו המרתקת, כי פעמיים עמדנו בפני דילמת השימוש בנשק יום הדין:  ערב מלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור.  למזלנו לא נזקקנו לכך.

ושוב, לעולם לא תקום עוד ברגן בלזן ודומותיה.

תודתנו נתונה למנחם טילמן על הרצאתו הנפלאה. אכן החכמנו ולמדנו.  התנועה הציונית חיה וקיימת!