שש שנים בלי רפול

אורן קאשי

שש שנים בלי רפול

רפאל איתן ז"ל (2004-1929) [צילום: יעקב סער/לע"מ] מי שחי בסערת האש, מת בסערת המים  איכר, חקלאי, הלוחם מספר אחת, אולי הגדול ביותר בעידן המודרני, היה בעצם איש חינוך  מכונת מלחמה של איש פשוט, נטול גינונים, שנאומו הראשון בכנסת ארך 17 שניות בלבד מצדיעים לך, רפול > פציעה בגיל 6 > צעד קטן לרפול, צעד גדול לצה"ל > "אם נגזר עלי להיות כאן הלוחם האחרון - אלחם ואמות" > הרמטכ"ל מוציא לחם מהפח; משמש עובד ניקיון > נערי רפול: "אני רוצה שייצאו מכאן בני אדם!" > מופת לחיקוי ▪  ▪  ▪ תגיות:      "אני מתאושש. פותח עין. על ארון הלילה מונחים חמישה רסיסים. הרופא אומר לי: 'זה לא יכול להיות מהפציעה הזאת. מנין הרסיסים?'. 'אה', אני אומר, 'אלה נתקעו לי בראש במלחמת השחרור, לפני 19 שנה, רק שאז לא הספיקו להוציא אותם'. סוף סוף הוציאו אותם לאוויר העולם. כבר בני 19" ("רפול, סיפור של חייל", עמ' 98). אלף מילים לא יעידו כפי שסיפור קצר זה יעיד על רפאל איתן. "רפול, סיפור של חייל", ספרו האוטוביוגרפי של רפול (יחד עם דב גולדשטיין ממעריב), נותן מבט אל פרשת חיים מופלאה של אדם מופלא, צנוע, אמיץ-לב, בעל מסירות נפש, חן ושכל טוב, שעשה את חייו קודש לביטחון ישראל - ולא רק; רשימה זו תפרוש במה למי שהיה סמל לדוגמה אישית, איש חינוך, יחיד כמעט בדורו, כולל הפרשה של חצי משכרו כחבר כנסת לקרן לב"י: שיעור לחיילים, לקצינים, לפוליטיקאים, למורות ולמורים.

צעד בנתיב ברור [צילום: פלאש 90] פציעה בגיל 6 סיפורו של רפול הוא סיפורה של הארץ. רפול נועד לגדולות; כבר בגיל 6 "נפצע": "הייתי בן שש או שבע. הרובה היה כבד. הצמדתי את הכף מתחת לכתף. 'תירה' - אבי אמר. יריתי. מן ההדף נתקע לי הבריח מתחת לעין והלחי התנפחה. אמא שאלה שאלות. אני חושב שכעסה. אבא הסביר שאני כבר גדול"... אביו של רפול נסך בו את המודעות, את האתגר ואת ההתמודדות, הוא ביסס את התחושה שלו כי האדם המתמודד אינו מרפה - הוא אדון לגורלו, ולעולם לא מרים ידיים בכניעה, גם כאשר קשה ומר, והמכשולים גבוהים ומאיימים. רפול התמודד עם אובדן של שני בנים - הראשון בגיל 9, שמת מאסטמה, השני טייס, שנהרג בנפילת מטוס בזמן הדיונים לקראת הפצצת הכור. רפול נטש את השבעה לאחר יומיים וחזר. "אנחנו, משפחת איתן, מקבלים דברים כאלה לא כמו אנשים אחרים" (מתוך "תמוז בלהבות"). "נתיבי חיי היו ברורים", כותב רפול, "עבודה וביטחון". רפול מספר כי לילה אחד, כשהיה ילד, ישן בשדה. כשהתעורר חש נשימה של חיה גוהרת מעליו "...עד היום אינני יודע איזו חיה זו הייתה". רפול וחבריו פיתחו תורות לחימה שהפכו ליסודות של הצבא: פריצת שדות מוקשים, פריצת גדרות, לחימה בתעלות ובשטח בנוי, אימונים ימיים ונחיתה מן הים, מסירות גומי: "על כל אלה ריחפה רוח של נכונות גדולה להעז באומץ לב ולהאמין" (עמ' 56). צעד קטן לרפול, צעד גדול לצה"ל "השבת השחורה", בה נעצרו כמה נערים על-ידי האנגלים, לא הותירה ספק בלב הנער רפאל: עבודה במשק או פלמ"ח. "סע לקיבוץ שריד. תשאל על חיים זינגר. תגיד ששלמה'לה שלח אותך", נאמר לרפאל. "רכבתי על אופניים לשריד. קיבלו אותי לפלמ"ח. זינגר אמר לי, שבפלמ"ח יתנו לי גרביים ואולי גם נעליים. צעד ראשון, קטן, בשירות צבאי, שנמשך שלושים ושבע שנים". כמה תקריות עם הערבים במלחמת השחרור, לימדו את רפאל הצעיר משהו. מבצע פריצת הדרך מחולדה (דרך משמר דוד של היום) לכיוון שער הגיא, כשל. אחד הנהגים, מספר רפול, ראה שהערבים התעללו בפצועים ואחר-כך שפכו עליהם דלק והציתו אותם. "זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בזוועה הזאת, ונוכחתי, כי הלוחם הערבי הוא בן תרבות אחרת", כותב רפול (עמ' 43). ▪ "אם נגזר עלי להיות כאן הלוחם האחרון - אלחם ואמות" [צילום: לע"מ] "יש לי בעיה מוסרית. הטנקים הסוריים מפגיזים את נפח [...] יש לנו כמה זחל"מים וג'יפ אחד. מי יסתלק בג'יפ, חשוף לפגזי הסורים? אני רשאי להורות למישהו לסגת בג'יפ? לא..." בתמונה: אלוף ישראל טל ואלוף משנה רפאל איתן בחיפה במהלך מלחמת ששת הימים, 3.6.1967 ▪  ▪  ▪ "נשבעתי: לא אעבור חי את הירדן מערבה, עד שיסולק אחרון הסורים מן הגולן". רפול ידוע כמי שהציל את חזית הצפון, במלחמת יום הכיפורים, כמפקד אוגדת מילואים. "זו מלחמה גורלית לקיום ישראל. לא הייתה מלחמה גורלית כזאת מאז מלחמת השחרור", כותב רפול (עמ' 130). צה"ל החזיר לעצמו את השליטה על רמת הגולן. הסורים נסו על נפשם, מוכים ומובסים. "הבריחה הסורית הייתה חיזיון כובש לב", מסכם האלוף שבדרך. אין ספק שהרוח ה"רפולית" חסרה. מלחמת לבנון השנייה חשפה את ערוות המפקדים הבכירים. רפול כותב שהתלבט עם "בעיה מוסרית", אך לא היה לו ספק מה הפתרון: "יש לי בעיה מוסרית. הטנקים הסוריים מפגיזים את נפח [...] יש לנו כמה זחל"מים וג'יפ אחד. מי יסתלק בג'יפ, חשוף לפגזי הסורים? אני רשאי להורות למישהו לסגת בג'יפ? לא. בנסיבות אלה אני רשאי להורות רק לעצמי. כל החפ"ק עולה על הזחל"מים. אני מתניע את הג'יפ. יוצאים לכביש". נשמע רחוק, נשמע רפול. רפול כותב כי שאב את כוחות האמונה מרוחם של הלוחמים. הכוח של מפקד, שיודע כי הולכים אחריו בגאון, באמונה, מביא אותו לחשוב כך: "כאשר נשבעתי, שלא אחצה את הירדן מערבה כאדם חי, הייתי בטוח שאלפי לוחמים נשבעו כך בלבם. זהו מקור כביר של כוח, שהסורים אינם יכולים להתמודד איתו". הרמטכ"ל מוציא לחם מהפח; משמש עובד ניקיון "הסתפקות במועט וחסכנות, כי עת לכל חפץ - גם באלה [אבי] טבע בי את חותמו" (עמ' 31). ב-16 באפריל התמנה רפאל איתן לרמטכ"ל ה-11 של צה"ל. הפעולות של רפול כרמטכ"ל, לדעתי, היו בולטות בתחום החינוכי. רפול הוא מי שהפך הלכה למעשה את המושג: צה"ל הוא צבא העם. רבים התרעמו על דרכו, גיחכו, צחקו, לגלגו: "למה לא? זו הדרך הקלה והמפתה ביותר להתנער מאחריות. הדרך האחרת, שאני האמנתי בה, מחייבת", הוא כותב. רפול החזיר את הכומתה לראש ואת המשמעת לתודעה. "המחדלים מתחילים בהפרות משמעת, פריקת עול. הצבא חייב לשמש דוגמה לעם[...] גם בחיסכון". רפול הורה להפחית בשלושת אלפים את כמות כיכרות הלחם ליום אחד. "לאף חייל לא חסר לחם. בפחי האשפה היו פחות שאריות של לחם"... רפול הזדמן פעם לסטי"ל, ובהיכנסו למטבח הבחין בכיכר לחם פרוסה זרוקה בפח הזבל. "תוציא את זה יפה מהפח", אמר הרמטכ"ל לחייל ההמום, "ותטגן את הלחם עם ביצים לארוחת ערב". "בערב מגישים. מצוין. הקצינים אוכלים ושותקים. יודעים? לא ביררתי, אבל אני מניח ש'הוראה משוגעת' כזאת לא נשארת במטבח. קצין אחד, אינו אוכל. 'תאכל', אני דוחק בו. בארשת של גועל-נפש עמוק הוא מסביר לי שאינו מסוגל לאכול לחם מטוגן. אני נותן בו מבט ואומר: 'תאכל חביבי, תאכל. אתה כן אוהב לחם מטוגן. זה מאכל תאווה'. אכל ונשנק"... רפול לא נזדקק להעביר פקודות "משונות" בצינורות המקובלים, אלא דרך הדוגמה האישית: "גחנתי פעם ופעמיים ושלוש, להרים בדלי סיגריות [...] המפקד צועד לידי. קצת נבוך. הרמטכ"ל כעובד ניקיון זו בכל אופן לא תופעה כ"כ רווחת. הוא עושה כמוני. גוחן ומרים, גוחן ומרים. ואחרינו - החיילים. גוחנים ומרימים. בלי מלה. המחנה נקי". רפול בחולות סיני, 15.4.80 [משה מילנר/לע"מ] "התחלתי להקים את המסגרות הצבאיות, שיקלטו צעירים אלה, יתנו להם סיכוי חדש ויחזירו אותם אל החברה. לא מעטים, גם בצבא, התייחסו אל כוונתי בביטול" נערי רפול: "אני רוצה שייצאו מכאן בני אדם!" "אני מאמין גדול בחינוך. ישראל עשתה שגיאות. על א"י צריך לדבר עם ילדי הגן". אבא אבן פסק פעם כי "שר ההיסטוריה" הוא האשם בכך שבין הצעירים בישראל נפערו פערים גדולים ובני עדות המזרח מוצאים את עצמם בעמדות פיגור, מרוחקים מבני עדות אשכנז, כותב רפול. "לא שר ההיסטוריה נושא בנטל, כי אם שרים בממשלת ישראל", טוען בספרו. "אלפי בני נוער נטושים, שלא עבדו ולא למדו, ונפלטו מכל המסגרות, לא גויסו. הם נמצאו בלתי כשירים לשירות". "לא יכולתי לשאת מחשבה זו. התחלתי להקים את המסגרות הצבאיות, שיקלטו צעירים אלה, יתנו להם סיכוי חדש ויחזירו אותם אל החברה. לא מעטים, גם בצבא, התייחסו אל כוונתי בביטול". זה לא עניינכם, תקפו אותו. "נכון", ענה להם, "אילו עסקתם בכך, צה"ל לא היה נאלץ לעסוק בכך"... חרף ההאשמות המשיך עם המפעל ופסק: "אסור שיחסר להם משהו אצלנו. מחסור הם ידעו כל השנים", פסק רפול: "נעניק להם את המחנכים הטובים ביותר. אני רוצה שייצאו מכאן בני אדם!". כסף לא היה, מספר רפול. מיליארד לירות חסרו. "אנחנו נתרום. נתרום יום שכר כל חודש. קציני צה"ל צריכים להיות המופת. הקצינים תרמו והונח הבסיס לקרן לב"י". החלטה חשובה נוספת הייתה למחוק את התיקים הפליליים של נערים שסיימו את השירות ללא דופי. "זה היה גורם חשוב למוטיבציה", מסכם רפול ברגש. דמעות נצנצו בעיניו של הנשיא דאז, יצחק נבון, כאשר ראה מבוגרים מדביקים על הלוח אותיות, כותבים לראשונה בחייהם א-ב-א. רפול מכנה את הפרויקט "גאולה חדשה" ומתאר את הסיפוק; צה"ל מילא שליחות חברתית-אנושית-לאומית. מפעל חיים של איש אחד. בצלאל אנגלרד, אז נער רפול והיום בן 53, אמר כי "עד שרפול הופיע הכול נראה שחור. אלמלא רפול, הייתי נמצא היום מאחורי סורגים או בקבר" (ידיעות אחרונות, 24.11.04). רפול הגשים בעצם את חזונו של בן-גוריון; כך כתב בשנת 1962, בספרו "נצח ישראל": "המסגרת של צה"ל לא תוכל להיות רק מסגרת צבאית בלבד, אלא תשמש גם מסגרת חינוך וקליטה [...] במסגרת הצבא ירכשו העולים הצעירים דעת הלשון והארץ" (עמ' 40). [צילום: יעקב סער/לע"מ] מופת לחיקוי עוד כשהיה רמטכ"ל, אמר לראש הממשלה מנחם בגין כי "במצב כלכלי קשה, השרים צריכים להיות המופת: להוריד את רמת חייהם, לוותר על חלק ממשכורתם, לקבל עליהם אורח-חיים של צניעות". כשהפך לח"כ, רפול לא הסתפק במילים ולא במעשר - הוא תרם חצי (!) ממשכורתו כחבר-כנסת לטובת "ליבי". כשהבחין שבכנסת אין מניפים את דגל המדינה, החל לבנות בנגרייה את המבנה שעליו יונף הדגל. "זה לא הולך ככה", אמרו לו, "יעשו זאת ארכיטקטים". 17 שניות ו-36 מילים ארך "נאומו" הראשון בכנסת, בו ביקש שהכנסת "תנקוט בצעדי חיסכון וצנע כדי לשמש דוגמה לציבור" ("נאום לכל עת", עמ' 48). "כל עוד לא יראה העם את הח"כים כנושאי בשורה, כאנשי-מופת, תוסיף החומה לחצוץ בין האזרחים לבין נבחריהם", מסכם. אני רוצה לספר לך, רפול, כי החומה הזאת רק הולכת וגדלה. "בעיני, נבחרי העם צריכים להיות מופת לחיקוי" (שער שישי, "ועוד מלה" / סיפור של חייל, עמ' 331). מצדיעים לך רפול.