אסון כבד בכרמל
יומן אישי מתוך הלהבות: "ראיתי גופות בשטח"
עודכן 23:18 03/12/2010
רפיק חלבי
העיתונאי הותיק רפיק חלבי, תושב עוספייה, נטל עימו את המצלמה מייד כשהתברר שלא מדובר בדליקה רגילה, והחל לתעד רגעים, דקות ושעות של חרדה ולצידה גם תקווה. כך זה נראה ונשמע
(3:46 דקות)
פרסום שוב גבר עליי היצר העיתונאי. לא יכולתי לעמוד ולהשקיף על המחזה הקשה הזה. היער שעטף אותי שנים נשרף. מבחינתי, זהו סוף החלום הירוק. עם עיאד הצלם וסלמאן איש רשות שמורות הטבע נטלנו סיכון ויצאנו אל לב היער, אל מרכז האסון.
הרבה כוחות משטרה, הצלה וכיבוי אש עמדו חסרי אונים אל מול המתרחש. בקרב הבלימה הזה איש אינו מזכיר את חיות החי-בר, שמתרוצצות בפאניקה ובפחד. כלא דמון אפוף עשן ובמרכזו עץ בוער במרכז הגזע - עץ שהפך לנר חנוכה.
המשכנו. בית אורן מצד ימין. אמרו לנו שהקיבוץ נשרף כליל, ולשמחתנו זה לא המצב. אך כאן לא שרו ילדי הקיבוץ "באנו חושך לגרש". סמוף לנחל אורן נגלתה לעינינו התמונה הנוראה מכל - מכוניתה של ניצב משנה אהובה תומר חרוכה, וגוש ברזל - מה שהיה פעם אוטובוס.
עשן, אווירת חנק, הכל מפויח. אני מביט מעבר לגדר ורואה גופות מוטלות עדיין בשטח, אין צורך לתאר את המחזה. אתה עומד ומהרהר: איך מדינה כה מתקדמת פתאום חסרת אונים? זלזול, יהירות ישראלית טיפוסית, כאילו לנו זה לא יקרה ואם כן נדע להתגבר.
במשך שנים אני נוסע בכביש בית אורן ויערות הכרמל. עשרות שנים יעברו ואולי אז יצליחו ילדיי ונכדיי לראות את היער הזה חוזר ליופיו. אולי אז ישירו בבית אורן "סורה חושך, הלאה שחור! סורה מפני האור". עוד כתבות במדור אסון כבד בכרמל txui'cfrnk'
(3:46 דקות)
פרסום
שוב גבר עליי היצר העיתונאי. לא יכולתי לעמוד ולהשקיף על המחזה הקשה הזה. היער שעטף אותי שנים נשרף. מבחינתי, זהו סוף החלום הירוק. עם עיאד הצלם וסלמאן איש רשות שמורות הטבע נטלנו סיכון ויצאנו אל לב היער, אל מרכז האסון.
הרבה כוחות משטרה, הצלה וכיבוי אש עמדו חסרי אונים אל מול המתרחש. בקרב הבלימה הזה איש אינו מזכיר את חיות החי-בר, שמתרוצצות בפאניקה ובפחד. כלא דמון אפוף עשן ובמרכזו עץ בוער במרכז הגזע - עץ שהפך לנר חנוכה.
המשכנו. בית אורן מצד ימין. אמרו לנו שהקיבוץ נשרף כליל, ולשמחתנו זה לא המצב. אך כאן לא שרו ילדי הקיבוץ "באנו חושך לגרש". סמוף לנחל אורן נגלתה לעינינו התמונה הנוראה מכל - מכוניתה של ניצב משנה אהובה תומר חרוכה, וגוש ברזל - מה שהיה פעם אוטובוס.
עשן, אווירת חנק, הכל מפויח. אני מביט מעבר לגדר ורואה גופות מוטלות עדיין בשטח, אין צורך לתאר את המחזה. אתה עומד ומהרהר: איך מדינה כה מתקדמת פתאום חסרת אונים? זלזול, יהירות ישראלית טיפוסית, כאילו לנו זה לא יקרה ואם כן נדע להתגבר.
במשך שנים אני נוסע בכביש בית אורן ויערות הכרמל. עשרות שנים יעברו ואולי אז יצליחו ילדיי ונכדיי לראות את היער הזה חוזר ליופיו. אולי אז ישירו בבית אורן "סורה חושך, הלאה שחור! סורה מפני האור".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה