הסוכנים נישאו לערביות, הילדים נרשמו כיהודים

רק עתה מוכן השב"כ לאשר, שכמה מסוכניו שוכנעו בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה, להתחתן עם ערביות בלא שאלו ידעו כי חתניהם יהודים. הרב הצבאי הראשי הרב שלמה גורן ז"ל, פסק שאין צורך לגייר את הילדים. "כיכר השבת" מביא את הסיפור המלא שעד היום מחולל נזקים.


שערוריית הענק בדרך. רק עתה מוכן שרות הביטחון הכללי של ישראל, לאשר, שעשרות מסוכניו שוכנעו בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה, להתחתן עם ערביות, תושבות יישובים ושכונות ערביות בכל רחבי ישראל, בלא שנשים אלו ידעו שחתניהם הם יהודים העובדים בשב"כ.

המטרה הייתה לשתול מרגלים בתוך האוכלוסייה הערבית כדי שידווחו על הנעשה שם.

זוגות אלו הקימו בתים ונולדו להם ילדים, וכשעלתה על הפרק שאלת יהדותם של הנולדים, הועבר הנושא בחשאי לטיפולו של מי שהיה הרב הצבאי הראשי, האלוף הרב שלמה גורן ז"ל, שפסק כי אין צורך לגייר את הילדים. כולם נרשמו כיהודים לכל דבר, וחלקם הפכו ברבות השנים לקצינים בצה"ל ולבעלי תפקידים במדינה.

הסיפור המתפרסם כאן לראשונה, אמור להופיע במגזין הצבאי החדש של ישראל, ISRAELDEFENSE, מגזין עצמאי ובינלאומי לענייני צבא וביטחון בישראל. את המגזין עורך עמיר רפפורט, כתב צבאי לשעבר ב"ידיעות אחרונות" והפרשן הצבאי לשעבר של "מעריב".

ISRAELDEFENSE רואה את ייעודו להיות גוף תקשורת שיספק מידע שוטף על הביטחון בישראל, וכבר בגיליונו הראשון הוא ישליך למרכז הבימה הישראלית "פצצה", שיש הגורסים כי איננה היחידה מסוגה, משנות הקמת המדינה.

הדרמה שנוצרה בעקבות פעולתם של הסוכנים, שהתחזו לערבים, והביאו לעולם ילדים עם נשים ערביות, נמשכה עד לאמצע שנות השישים. אז הוחלט בצמרת הביטחונית של ישראל לספר לכל הנשים את הסוד, שהן בעצם נשואות ליהודים, סוכני שב"כ.

פיצול אישיות

הפרשה הנחשפת שלא תיאמן, נותנת את אותותיה עד היום. גם לאחר כחמישים שנה, ילדיהם של סוכני השב"כ שכונו אז "המסתערבים", עדיין מתמודדים עם משברים הנובעים מזהותם המפוצלת, ומשפחותיהם מנסות לאסוף את השברים.

השב"כ הישראלי היה מוחק את הפרשה הזו מספרי ההיסטוריה שלו אילו היה יכול, אבל הדבר לא ניתן. עליו לדאוג לנשים שרומו ולילדים שנולדו, ולשלם להם קצבה, והוא עושה זאת עד היום.

ראשיתה של פרשת מסתערבי השב"כ, מגלה ה-ISRAELDEFENSE, בתחילת שנות החמישים. זמן קצר אחרי מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל.

ערביי ישראל היו נתונים אז תחת שלטון צבאי. לכל כפר היה מושל מטעם הצבא. התפיסה הרווחת במערכת הביטחון הייתה כי במוקדם או במאוחר צבאות ערב יפלשו שנית לישראל, וערביי ישראל יהיו בבחינת "גיס חמישי", שיצטרף לאויב בלחימה.

על רקע זה הוקמה יחידת המסתערבים של השב"כ בשנת 1952, ביוזמת איסר הראל, שהיה ממונה אז גם על המוסד וגם על ה"שין-בית", כפי שכונה באותם ימים שירות הביטחון הכללי.

משימת ההקמה של יחידת המסתערבים הוטלה על שמואל מוריה (היום בן 87), ששירת במחלקה הערבית של השב"כ, שתפקידה המרכזי היה סיכול מעשי ריגול מצד מדינות ערב.

איסר הראל ביקש ממנו להקים יחידת מסתערבים. "זו תהיה, הוא אמר למוריה, יחידה של צעירים שייטמעו באוכלוסיה הערבית, ויחיו בה לאורך זמן. לא היה צורך מודיעיני ממשי במידע שיעבירו ה"מסתערבים". הכוונה הייתה שהם ייכנסו לפעולה בעיקר ב"יום סגריר", כאשר תפרוץ מלחמה כוללת נוספת בין ישראל ובין מדינות ערב.

מוריה לא התמהמה, והחל לגייס ליחידה כמה עשרות צעירים, רובם עולים חדשים, שהגיעו ממדינות ערב השונות במסגרת גלי העלייה ששטפו את מדינת ישראל לאחר הקמתה.

כך הוחדרו הסוכנים

הכשרתם של הסוכנים נמשכה חודשים ארוכים. הם התאמנו והתגוררו בבסיס הדרכה של המודיעין הישראלי ליד רמלה, במקום שבו שכן קודם לכן בית הספר לקצינים של הצבא הבריטי בארץ ישראל ובהמשך מפקדתו של ראש הכוחות הערבים במרכז הארץ במלחמת העצמאות, חסן סלאמה.

המשימה לקחת צעירים יהודים שעלו מעיראק ו"להפוך" אותם לערבים פלשתינאים שיוכלו להתערות באוכלוסיה המקומית בלי לעורר חשד, הייתה מורכבת מאוד. ההכשרה הייתה קפדנית. הם נשלחו לעבודה במפעלים שונים ברחבי הארץ בהם עבדו ערבים, על מנת "להשתפשף" בלהג הפלשתיני ולהתחכך בציבור הערבי הרחב.

בתום שנה של הכשרה מפרכת, כל מסתערב כבר החזיק בזהות חדשה ובסיפור כיסוי מפורט. על פי רוב מדובר היה בזהות של פלשתינאי מפליטי 1948. הגיע רגע האמת – שלב ההחדרה לכפרים ולערים ואף לריכוזי הבדואים בנגב. מהר מאוד המסתערבים מצאו את עצמם בסביבה זרה.

המשפחות שלהם בישראל לא ידעו מה הם עושים בדיוק והיכן הם נמצאים, ואסור היה להם לנסות לברר פרטים על כך. כאן עברו בשב"כ לשלב המתקדם בהטמעת הסוכנים בתוככי הריכוזים הערביים כשדחפו אותם לשאת נשים מוסלמיות מתוך הכפרים. ואכן רובם נישאו לנשים מוסלמיות בלא שאלו היו מודעות לזהותם האמיתית של בעליהן. נערכו חתונות שמחות, על פי כל כללי הדת המוסלמית.

ISRAELDEFENSE יגלה בגיליונו הראשון בכתבת תחקיר נרחבת בעניין זה כי המסתערבים המשיכו לנהל את חייהם הכפולים כסוכני שב“כ וכמוסלמים אדוקים, אנשי משפחה למופת. אך ככל שחלף הזמן גבר הלחץ על מפקדיהם ועל צמרת השב"כ לחלץ אותם מתוך השקר הנורא ולהחזיר אותם לחיק משפחתם היהודיות.

כך, בתחילת שנות ה-60, כבר התגלעו בצמרת השב"כ חילוקי דעות קשים סביב שאלת המשך הפעלת היחידה, או יותר נכון – סביב הדרך הנכונה להביא לידי סיום את הפרשה העגומה. כבר היה ברור למדי כי התועלת המודיעינית שמביאים המסתערבים היא נמוכה – ממש אפסית ביחס למחיר האישי שהם נאלצו לשלם. היה ברור כי כל יום שחולף רק מחמיר את הטרגדיה שצפויה לסוכנים ולבני משפחותיהם הערביות – כאשר ייאלצו לחשוף את סודם האפל.

הסוד נחשף במרתפי השב"כ

הוחלט לפרק את היחידה, אך מוריה עמד בפני דילמה: האם להותיר את הנשים ואת הילדים בכפרים הערביים ולהחזיר לחיק משפחותיהם המקוריות רק את הגברים, או לבקש מהנשים להתגייר ולהמשיך לגדל את ילדיהם כיהודים.

המסתערבים עצמם התנגדו לעזוב את משפחותיהם ולכן נפלה ההחלטה לגלות את הסוד וליישב את המשפחות מחדש בסביבה יהודית בישראל.

השב"כ זימן אליו זוג אחרי זוג, וגילה לנשים הנדהמות ששמעו רק אז, באמצע שנות השישים, שהן בכלל נשואות ל... יהודים סוכני שב"כ. התדהמה הייתה גדולה. היו נשים שהתעלפו. שפרצו בבכי.

בהוראת השב"כ, הקים הרב הראשי לצה"ל האלוף הרב שלמה גורן בית דין של 3 רבנים, בראשותו של הרב גורן עצמו, שהציעו לנשים להתגייר בהליך מהיר. אלא שלא כל הנשים הסכימו לכך. קשה הייתה בעייתם של הילדים.

הרבנים התלבטו האם יש להחשיבם כיהודים או כמוסלמים. ובסופו של דבר פסקו אנשי בית דינו של הרב גורן, כי למרות שלפי ההלכה היהודית דתו של הילוד נקבעת לפי דת האם, הרי שלאור הנסיבות המיוחדות של המקרה, שבו נולדו הילדים כתוצאה משליחות אביהם היהודי, יש לראות בהם כיהודים – ללא צורך בהליך גיור.

האידיליה המשפחתית המזויפת של חלק מן הזוגות לא נמשכה זמן רב. לאחר מלחמת ששת הימים החליטה אחת מן הנשים האלו, שהיא לא מסוגלת עוד לחיות בישראל, לגדל את בנה בתור ישראלי ולהיות נשואה לאיש שב"כ. היא הייתה ערביה לאומנית ופשוט הרגישה שזה כבר יותר מדי עבורה. היא לקחה את בנה ועקרה לרבת עמון שם ככל הידוע נישאה לאחד מראשי ארגוני המחבלים.

חלק מן המשפחות התפוררו אחרי חשיפת סודן, מגלה המגזין. המשפחות האחרות החלו בשיקום איטי של חייהן. השב"כ המשיך לשלם משכורות לבני המשפחות עוד שנים רבות אחר כך.

צלקת לכל החיים

בשב"כ מודים ש"ילדי המשפחות האלו ניסו להשתקם, לשכוח את עברם, מאיפה באו, אך לא היו מסוגלים. בין הילדים יש כמה יוצאי דופן שהצליחו בחיים, אבל רובם נשארו מאחור. הם סובלים מבעיות עד היום".

אחד מהילדים שהתגייס לצה"ל, שאל את משפחתו לפני גיוסו "למי אני אפנה את הרובה שלי - למשפחה הערבית או למשפחה היהודית"?, ונותר ללא מענה. כמה מילדי המסתערבים עברו תלאות לא מעטות בחייהם האישיים, ואף הסתבכו בפלילים.

עד היום מעיקה על בכירי השב"כ העובדה שהקמת היחידה הזו התבררה בדיעבד כמיותרת. "למעשה, מהר מאוד התברר שלא באמת היינו צריכים את המסתערבים האלו", מודה מוריה המפקד.

תיעוד רגע הפיצוץ בירושלים

דוד אמויאל, בעל קיוסק בשדרות שז"ר בירושלים, הסמוך לזירת הפיגוע שאירע אתמול בעיר, התקשר לתחנת המשטרה כדי לדווח על תיק שנראה לו כחפץ חשוד. בטרם סיים את דבריו, קטע את השיחה פיצוץ עז בו נהרגה תיירת בת 59 ונפצעו עשרות אזרחים נוספים. לקיוסק של דוד אמויאל, אגב, קוראים "פיצוץ של קיוסק" בשל פיגוע קודם שאירע בסמוך לו, בשנת 93', והרס את המקום כליל.

במידה ואינך מצליח לצפות בסרטון - לחץ כאן

סיפור התולעת האיראנית - מרתק!! (שיתוק הכור האירני ע"י וירוס מחשבים)

"אל תיראי תולעת יעקב" (ישעיהו מ"א, י"ד)

מסתורין סביב טיל קיברנטי שגרם לנכות בשאיפות הנשק הגרעיני של איראן. נכתב על ידי אד ברנס. פורסם ב-26 נובמבר 2010  ב-פוקס ניוז. מאמר טיפה ארוך, אבל שווה קריאה!

מבט מן האויר על המתקן הגרעיני האירני בנתנז

במאה העשרים זו היתה בודאות משימה עבור ג'יימס בונד. המשימה: לחדור למפקדת האויב, המתקדמת ביותר ובעלת האבטחה הכבדה, במקום בו מדענים לפותים בידיו של אדון מרושע, בונים בסודיות נשק המסוגל להשמיד את העולם. להפוך את הנשק הזה לבלתי מזיק ולהסתלק בלי להתגלות. אבל במאה העשרים ואחת, לא משגרים את בונד, המשימה נמסרת לידיה של תולעת מחשב עדינה ומאד מתוחכמת, עוגיה של תוכנת מחשב הנקראת סטקסנט (stuxnet), אשר בשנה האחרונה לא רק חיבלה בתוכנית הגעין האיראנית אלא אף גרמה חשיבה מחודשת עצומה של נושא אבטחת מחשבים בכל העולם. סוכנויות מודיעין, חברות לאבטחת מחשבים ותעשיות גרעיניות ניסו לבחון את התולעת, מאז שהתגלתה ביוני על ידי חברה מבלרוס, שהיו לה עסקים עם איראן. ומה שהם גילו, לפי שון מק-גורק, המנהל בפועל של המחלקה להגנת המולדת, של בטחון הסייבר והתקשורת הלאומיים, הוא "שינוי כללי המשחק". המבנה של התולעת הינו כה מתקדם, היה זה "כאילו הגיע מטוס חמקן F-35 אל שדה הקרב של מלחמת העולם הראשונה", אומר רלף לנגנר, מומחה המחשבים אשר היה הראשון שהשמיע את האזעקה בנוגע ל-סטקסנט. אחרים קראו לזה "וירוס המחשב החמוש" הראשון. לומר בפשטות, סטקסנט מתקדם באופן שלא ייאמן, זו תולעת מחשב בלתי ניתנת לגילוי אשר נדרשו שנים כדי לבנותה, ותוכננה לקפוץ ממחשב למחשב עד למציאת המחשב תוכנת ההפעלה המוגנת הספציפית שאותה היא נועדה להשמיד: תוכנית העשרת הגרעין האיראנית. המטרה נראתה לכאורה כבלתי חדירה, היא נמצאה כמה קומות מתחת לפני הקרקע, ולא היתה מחוברת לרשת הכלל עולמית WWW. המשמעות היתה שהיה על התולעת סטקסנט לפעול כסוג של טיל שיוט מחשבי: כאשר עשתה את דרכה דרך מחשבים בלתי מחוברים, היה עליה לגדול ולהסתגל לאמצעי אבטחה ולשינויים אחרים, עד שהגיעה לזה שיביא אותה אל תוך המתקן הגרעיני. כאשר סוף סוף מצאה את מטרתה, היה עליה לעשות עליה מניפולציה בסודיות ולהביאה להתפשרות עד כדי הפסקת פעולתה הרגילה. ולבסוף, אחרי שמשימה זו הושגה, היה על התולעת להשמיד את עצמה בלי להשאיר עקבות. אנו למדים כי זה מה שקרה במתקני הגרעין האיראניים – הן בנתנז, שבו נמצאים מערכות הצנטריפוגות המעבדות אורניום לדלק גרעיני, ובמידה פחותה יותר, בבושהר, תחנת הכח הגרעינית של איראן. בנתנז, במשך קרוב ל-17 חדשים, סטקסנט עשתה את דרכה בשקט אל תוך המערכת וחיפשה את מטרתה, רכיב מסויים - ממיר התדירות, שיוצר על ידי יצרנית הציוד הגרמנית סימנס, המווסת את מהירות הסיבוב של הצנטריפוגות, המשמשות לייצור הדלק הגרעיני. התולעת השתלטה על מהירות הסיבוב של הצנטריפוגות, וגרמה להן לפרוץ בבת-אחת בסיבובים מהירים ביותר, שרק גרמו להן נזק, אך לא השמידו אותן. התולעת הסוותה את השינוי הזה במהירות, ולא אפשרה לתופעה זו להתגלות על מסכי הבקרה. בבושהר, בינתיים, מערכת תוכנה סודית שניה, אשר לנגנר מכנה "ראש קרבי דיגיטלי", כוונה אל עבר טורבינת הקיטור המסיבית של תחנת הכוח שנבנתה על ידי הרוסים. להלן תיאור האופן בו פעלה התולעת, על פי המומחים שבחנו אותה: המתקן הגרעיני באיראן פועל תחת מערכת אבטחה של "מרווח אויר", כלומר – אין לו חיבור לרשת, ובכך הוא מובטח בפני חדירות מבחוץ. סטקסנט תוכנן ונשלח אל תוך סביבת תחנת הכוח הגרעינית האיראנית בנתנז - כיצד זה נעשה, כנראה שלעולם לא נדע - כדי לזהם מספר מחשבים בהנחה כי מי מבין העובדים בתחנת הכוח אשר יקח אתו עבודה הביתה, על גבי כונן פלאש, יקלוט את התולעת ויביא אותה עמו בשובו אל תחנת הכוח. ברגע שהתולעת היתה בתוך תחנת הכוח, הצעד הבא היה לגרום לכך שמערכת המחשב שם תתן בה אמון ותאפשר לה להיכנס לתוכה. דבר זה הושג על ידי כך שהתולעת הכילה "אישור דיגיטלי" שנגנב מ-ג'יי-מיקרון, חברה גדולה בפארק תעשייתי בטייוואן. (כאשר התולעת נתגלתה מאוחר יותר, היא במהירות המירה את ה"אישור הדיגיטלי" המקורי באישור אחר, שאף הוא נגנב מחברה אחרת – ריאלטק, שנמצאת אף היא במרחק כמה דלתות מן הקודמת, בפארק התעשייתי בטייוואן). ברגע שהותרה חדירתה, התולעת הכילה ארבעה אלמנטים של "יום אפס", במטרתה הראשונה - מערכת ההפעלה "חלונות 7" - אשר פיקחה על התפעול הכללי של תחנת הכוח. אלמנט "יום אפס" הוא אלמנט נדיר בעל ערך פגיעוּת רב במערכות מחשב, שניתן לנצלו רק פעם אחת. שניים מגורמי הפגיעוּת היו ידועים, אבל השניים האחרים לא נתגלו מעולם. מומחים אומרים כי שום פורץ מחשבים (האקר) לא היה מבזבז אלמנטים של "יום אפס" בצורה כזאת. אחרי שחדרה למערכת ההפעלה "חלונות 7", התוכנה התכווננה אל "ממירי התדירות" המריצים את הצנטריפוגות. כדי לעשות זאת היא השתמשה במפרטים של יצרן הממירים. אחד מהם היתה וקון, חברה פינית, אחרת היתה פרארו פאייה, חברה איראנית. מה שמפתיע את המומחים בשלב הזה היא העובדה שהחברה האיראנית היתה כל כך סודית שאפילו הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לא ידעה עליה. התולעת גם הכירה את מערכת הבקרה המסובכת, שהפעילה את הצנטריפוגות, שנבנתה על ידי סימנס, היצרן הגרמני, ובמפתיע גם ידעה כיצד מערכת זו עובדת וכיצד להסוות בפניה את פעילות התולעת. בהסוותה את עצמה בפני מערכת האבטחה ומערכות אחרות של תחנת הכוח, התולעת ציוותה אז על הצנטריפוגות, להסתובב במהירות קיצונית, ואז להאיט בפתאומיות. פעולה זו גרמה נזק לממיר התדירות, לצנטריפוגות ולמיסבים, ואף פגמה באורניום שבתוך הצנורות. הדבר אף גרם למהנדסי הגרעין האיראניים לא להבין מה השתבש, כיוון שהבדיקות הממוחשבות לא נתנו חיווי על פעולה משובשת כלשהיא במערכת ההפעלה. ההערכות הן כי פעילות זו נמשכה יותר משנה, בהותירה את התכנית האיראנית בתוהו ובוהו. ותוך כדי פעילותה, התולעת התפתחה ואימצה את עצמה לתוך קרבי המערכת. וכאשר חדרו תולעים חדשות למערכת, הן נפגשו עם התולעת הקיימת ותחכומן התעצם. תוך כדי כך, התולעים דווחו לאחור אל שני שרתים שכנראה הופעלו על ידי סוכנויות המודיעין, אחד בדנמרק והשני במלזיה. השרתים עקבו אחרי התולעים וחדלו לפעול ברגע שהתולעים חדרו לנתנז. המאמצים שנעשו מאז כדי לאתר את השרתים האלה, עלו בתוהו. ענין זה נמשך עד יוני 2010, כאשר חברה בבלרוס, הקשורה עם תחנת הכוח האיראנית בבושאר, גילתה את התולעת באחת ממכונותיה. באופן מיידי היא הדביקה הודעה ברשת המפוקחת על ידי מומחי אבטחת מחשבים בכל העולם. באופן רגיל, מומחים אלה היו מתחילים מיד לחפש את מקור התולעת ולנתח אותה, במגמה למצוא רמזים שיעידו על מקורה ועוד פרטים נוספים. אבל זה לא קרה, כיוון שתוך דקות כל אתרי האתראה הותקפו והיו בלתי פעילים למשך 24 שעות. "נאלצתי להשתמש בדואר-אלקטרוני כדי לשלוח הודעות בעניין זה, אבל לא הצלחתי להשיג איש. מי שייצר את התולעת, קיבל כך יום שלם כדי לסלק את כל העקבות והרמזים אשר היו עלולים להוביל למקור התולעת", לפי אריק באייאר, מומחה אבטחת מחשבים, אשר בחן את סטקסנט "אין פורץ מחשבים (האקר) שיכול לעשות זאת". מומחים, כולל מפקחים מטעם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אומרים כי למרות שאיראן טוענת ההיפך, התולעת הצליחה במשימתה: גרימת מבוכה בקרב מהנדסי הגרעין האיראניים והפסקת תכנית הגרעין שלהם. בגלל הסודיות האופפת את תכנית הגרעין האיראנית, איש אינו יכול להיות בטוח בדבר היקף הנזק שנגרם. אבל מקורות בתוך איראן ובמקומות אחרים אומרים כי תכנית הצנטריפוגות האיראנית פעלה הרבה מתחת לקיבולת שלה וכי העשרת האורניום דרכה במקום בעת שהתולעת חדרה למתקן התת-קרקעי. רק 4,000 מתוך 9,000 צנטריפוגות אשר, כפי הידוע, נמצאות בידי איראן, הופעלו למעשה. יש החושדים כי הסיבה לכך היא הצורך הקריטי להחליף את הצנטריפוגות שנפגעו. גם המספר המוגבל של הצנטריפוגות שהיו בשימוש התדלדל לבערך 3,700 יחידות, בגלל בעיות הכרוכות בהפעלתן. מפקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית אומרים כי החבלה מסבירה היטב את האיטיות של תכנית הגרעין, אשר הם ייחסו אותה לרמת הייצור הירודה של הציוד ולבעיות ניהול. בעת שהאיראנים נאבקו בעיכובים, הם החלו לחפש אחר סימנים לחבלה. דיווחים בלתי מאושרים מתוך איראן מעידים כי העומד בראש תחנת הכוח פוטר זמן קצר אחרי שהתולעת עשתה את דרכה אל תוך המערכת והחלה ליצור בעיות טכניות, וכי כמה מדענים אשר נחשדו בריגול נעלמו או הוצאו להורג. סוכני מודיעין הנגד החלו לעקוב אחר ההתקשרויות בין המדענים בשטח, תוך יצירת אוירה של פחד ופרנויה. איראן טוענת בנוקשות כי תכנית הגרעין שלה לא נפגעה על ידי התולעת. אבל בעת שהיא טוענת כך היא אישרה כלאחר-יד כי מתקני הגרעין שלה הוחלשו. כאשר חאמיד אלפור, ראש חברת המידע הטכנולוגי הלאומית, הודיע בספטמבר כי 30,000 מחשבים איראניים נפגעו על ידי התולעת, אבל מתקני הגרעין בטוחים, הוא הוסיף כי בין המחשבים שנפגעו היו מחשבים אישיים של מדענים במתקני הגרעין. מומחים אומרים כי לא יתכן שנתנז ובושאר נצלו מן התולעת, אם המחשבים של המהנדסים שלהם נפגעו. "הבאנו זאת לתוך המעבדה שלנו כדי לחקור את זה, ועל אף אמצעי הזהירות שנקטנו זה נפוץ לכל מקום במהירות שלא תיאמן", אומר ביירס. "התולעת תוכננה לא להשמדת המתקנים אלא להפוך אותם לבלתי יעילים. על ידי שינוי מהירויות הסיבוב, המיסבים (של הצנטריפוגות) מתבלים במהרה, ונוצר צורך להחליף ולתקן את הציוד. שינויי המהירות גם משפיעים על איכות האורניום המעובד בתוך הצנטריפוגות, תוך יצירת בעיות טכניות ההופכות את המתקן לבלתי יעיל", הוא הסביר. במלים אחרות – התולעת תוכננה כך שתאפשר לתכנית האיראנית להימשך, אך לא להצליח, בלי לדעת לעולם מדוע. לפי דייויד אולברייט מן המרכז למחקרים אסטרטגיים ובינלאומיים, פגיעה נוספת שניתן לייחס לתולעת היא העובדה "שחייהם של המדענים העובדים במתקן הפכו להיות לגיהינום בגלל סוכני המודיעין הנגדי שהובאו אל תוך המתקנים" כדי ללחום בפרצה. באופן אירוני, גם אחרי גילויה, התולעת הצליחה בהאטת המאמץ האיראני הידוע לבניית נשק אטומי. לנגר אומר כי מאמצי האיראנים לנקות את המערכת שלהם מן התולעת "יימשכו כנראה עוד שנה עד לסיומם" ובמהלך זמן זה המתקנים לא יוכלו לפעול באופן רגיל, בכל מקום. אבל ככל שיכולות התולעת נעשות מובנות, הגאוניות והמסובכות שבה יצרו שאלה מעוררת תמיהה: מי עשה זאת? הספקולציות בדבר מקורה של התולעת התמקדו בתחילה על פורצי מחשבים (האקרים), או אפילו על חברות המנסות לשבש את המתחרים שלהן. אבל ככל שהמהנדסים הצליחו לפרק לנתחים את התולעת, הם למדו לא רק את עמקותה של התוכנה, את מכניזם ההתכוונות המסובך שלה (למרות שזיהמה יותר מ-100,00 מחשבים, היא גרמה נזק רק בנתנז), הכמות העצומה של עבודה שהושקעה בה – לפי הערכת מיקרוסופט יצירת התולעת דרשה 10,000 ימי עבודת אדם - ואודות מה שהתולעת ידעה, הרמזים צמצמו את מספר השחקנים הבאים בחשבון ליצירת דבר כזה, לכדי קומץ בלבד. "זוהי משימה שמדינה-אומה בונה, אם האפשרות השניה העומדת בפניה היא ללכת למלחמה", כתב יוסף ווק, מומחה אבטחה ישראלי. ביירס יותר בטוח - "זהו נשק צבאי", הוא אומר. מומחים אשר בדקו את התוכנה מאמינים עתה כי הרבה ממה שהתולעת "ידעה" ניתן היה להשיג רק על ידי התאגדות של סוכנויות מודיעין מערביות. מלכתחילה הופנו כל העיניים לעבר סוכנויות המודיעין של ישראל. מהנדסים שבדקו את התולעת מצאו "רמזים" שהצביעו לעבר מעורבות ישראלית. במקרה אחד הם מצאו את המלה "מירתוס" (Myrtus) משובצת בתוך התוכנה וטענו כי זו היתה התיחסות ל-אסתר, הדמות התנ"כית אשר הצילה את המדינה היהודית העתיקה מידי הפרסים. אבל מומחי מחשב אומרים שסביר כי "מירתוס" היא התיחסות כללית ל"מסופים המרוחקים שלי" (My RTUs = My Remote Terminal Units). לנגר טוען כי אין סוכנות מודיעין מערבית אשר יש לה את המיומנות להצליח במבצע כזה לבדה. התשובה המתקבלת ביותר על הדעת, לדעתו, היא קיום של התאגדות (קונסורציום) של סוכנויות מודיעין העובדות ביחד כדי לבנות את פצצת הסייבר הזו. הוא טוען כי מאד סביר שהשותפים הם ארצות הברית, בגלל יכולתה המקצועית ליצור את הוירוס, גרמניה, משום שללא הנדסת הפירוק של מוצר של סימנס יצירת הוירוס הזה היתה נמשכת שנים, ורוסיה, בגלל היכרותה הן עם המפעל הגרעיני האיראני והן עם המערכות של סימנס. אך קיים רמז אחד שנותר בתוך התוכנה אשר עשוי לספר לנו כל מה שאנו צריכים לדעת. בחלק אחר של התוכנה קיימת התייחסות בשפת מחשב מקובלת, אבל זו מאויתת בצורה שגויה. במקום לומר "DEADFOOT", מונח שנלקח מטייסים שפירושו כשל במנוע, בתוכנה זו המונח נכתב בצורה זו "DEADFOO7". אכן, 007 חזר - כתולעת מחשב...

גאדג'טים ביטחוניים חדשניים-צעצועים יפים לחיילי העתיד